איזון עדין

מחבר: אדוארד אולבי
שם מחזה: איזון עדין

החתולה שלי… החתולה שהייתה לי… היא הייתה שלי מזמן כשהייתי ילד… בטח הייתה בת 15 או משהו כזה… חתולת רחוב… לא כל כך אהבה בני אדם, נדמה לי… תמיד כשהיו באים אנשים היא… היא הייתה פשוט קמה ומסתלקת. אותי היא אהבה, ז"א, כשהיינו רק שנינו ביחד, לבד ראיתי שהיא מרוצה. היא הייתה יושבת לי על הברכיים. ואיך זה קרה אני באמת לא יודע, היא… כן, יום אחד הבנתי שהיא כבר לא אוהבת אותי. לא, זה לא נכון. יום אחד תפסתי שהיא הפסיקה לאהוב אותי זמן מה לפני זה. פעם בערב, הייתי בבית לבד ופתאום הרגשתי בחסרונה. לא סתם שהיא לא הייתה איתי באותו החדר, אלא שכבר מזמן היא לא הייתה איתי ביחד…נגיד…מתבוננת איך אני מתגלח…כבר הרבה זמן, בערך..ולא הצלחתי לאמור כמה זמן. היא לא עזבה את הבית, אתם מבינים. ז"א היא כן עזבה אבל היא לא ברחה. זכרתי שראיתי אותה יוצאת מאיזשהו חדר או ישנה מתחת לאיזה כסא אבל… רק כשקלטתי שמשהו קרה, רק אז התממשו לי דברים שקרו קודם ושלא הבחנתי בהם. היא לא אהבה אותי יותר. זה הכל פשוט וחלק. ואני, אני ניסיתי לכפות את עצמי עליה. הייתי מכריח אותה לשבת לי על הברכיים אבל זה לא עזר, היא הייתה בורחת כשרק יכלה. אפילו לקחתי אותה לוטרינר אבל היא כבר לא אהבה אותי. לילה אחד, ועכשיו כבר התעקשתי, אני נעלתי אותה איתי בחדר ועל הברכיים בפעם..בפעם ה-5 באותו ערב ואני ראיתי…אני ראיתי שהיא רק מחכה לרגע שתוכל לרדת אז אני אמרתי לה "לעזאזל שתלכי! את כן אוהבת אותי! אני לא עשיתי לך שום דבר!" ואני תפסתי בכתפיה וטלטלתי אותה והיא…היא שרטה אותי…חזק…וגם "הסססס! הססססס!" ככה היא עשתה לי. אז אני הכיתי אותה עם היד פתוחה על הראש…אני שנאתי אותה! שנאתי אותה!…ז"א לא כל כך.. כנראה שהכאבתי לה …היא הסתובבה איזה יום או יומיים ואז… אז… אתם מבינים…בעצם לא הייתה לזה שום סיבה. אנחנו היינו חברים.