כולם היו בני

מחבר: ארתור מילר
שם מחזה: כולם היו בני

את זוכרת, כשהייתי בחוץ לארץ, פיקדתי על מחלקה. ובכן, איבדתי אותם. כמעט כולם נפלו. לוקח קצת זמן להתגבר על זה. כי אלה לא היו סתם חיילים. למשל, פעם ירד כמה ימים רצופים גשם, ובחור צעיר אחד, ממש ילד, ניגש אליי ונתן לי את הזוג האחרון של הגרביים היבשים שנשארו לו. תחב לי אותם לתוך הכיס. זה אולי דבר קטן, אבל. . . כאלה הם היו, הבחורים במחלקה שלי. הם לא מתו. הם הרגו את עצמם האחד בשביל השני. אני מתכוון ברצינות, זה בדיוק מה שקרה. אילו הם היו קצת יותר אנוכיים, אז בטח היו נשארים בחיים. ובי עלה אז רעיון, כשהסתכלתי בהם הולכים ופוחתים. הכול הלך ונהרס, את מבינה, אבל היה נראה לי, שגם נוצר משהו חדש. מן אחריות כזאת, אחד לשני. את מבינה אותי? להראות את זה, להביא את זה שוב לעולם כמו מין אנדרטת זיכרון. ושכל אחד ירגיש שזה עומד שם, מאחוריו, וזה מוסיף לו משהו. ואחר כך חזרתי הביתה, וזה היה משהו שלא ייאמן. אני- כאן לא היה לזה משמעות. לגביהם כל העניין היה כאילו מין- תאונת אוטובוס. התחלתי לעבוד אצל אבא, ושוב הרדיפה הזאת אחרי רווחים ומותרות. הרגשתי מיובש איכשהו. כי אף אחד בכלל לא השתנה. וזה הפך המון בחורים לסתם טיפשים. הרגשתי שזה לא בסדר שאני חי, שאני פותח את פנקסי הבנק שלי, שאני נוהג במכונית חדשה, מביט על מקרר חדש. אני מתכוון, אתה יכול לקבל את הדברים האלה הודות למלחמה, אבל כשאתה נוהג במכונית כזאת אתה חייב לדעת שהיא הגיעה אליך הודות לאהבה של אדם לאדם, ואתה צריך להיות קצת יותר טוב בגלל זה. שאם לא כן, אז מה שיש בידך הוא ביזה, ביזה מגולגלת בדם. לא רציתי לקחת שום דבר מזה. וגם את היית כנראה כלולה בזה.